יום שלישי, 30 בנובמבר 2010

יהונתן קלינגר מאוכזב - שוב בית המשפט דחה את טענותיו

מה משמעות דחיית טענותיו של יהונתן קלינגר והאיסור בצו שקבע בית המשפט

בית המשפט יגביל את חופש הביטוי רק לאור פגיעה חמורה באינטרס הציבורי.
מה משמעות דחיית טענותיו של יהונתן קלינגר והאיסור בצו על חברו ערן ורד להמשיך להטריד את קציני בית המשפט ובני משפחותיהם.

ניתוח לאור מתן צו למניעת הטרדה מאיימת בפסק הדין ה"ט 30520-09-10 עו"ד לאה דורפמן ואח' נגד ערן ורד
לאחר שניתחנו את פס"ד בתיק עו"ד לאה דורפמן נגד ערן ורד בו דחה בית המשפט את עמדתו של יהונתן קלינגר ואסר על ערן ורד להטריד את קציני בית המשפט והצוות המנהלי, ניסנו להבין את המשמעויות של הצו לגבי התנהגותם של המשיבים.

חופש הביטוי משתרע על כל צורות הביטוי; הוא כולל בחובו ביטוי של דעות מקובלות ודעות חריגות; הוא משתרע על דעות שאוהבים לשמוע ועל דעות מרגיזות וסוטות. חופש הביטוי הוא החופש להביע דעת – כדברי השופט ברנן – "ללא מעצורים, ללא איסתניסטיות ופתוח לרווחה" "בפרשת New York Times v. Sullivan, 376 U.S. 254 (1964)).
  
למרות העדר גבולות חופש הביטוי, במקרים חריגים, גם הלגיטימיות שנותן חופש הביטוי לשקר ולאמירת דברים שאינם אמת כאמור בבג"ץ 399/85 כהנא נ' הוועד המנהל של רשות השידור, פ"ד מא(3) 255, 272), לא מאפשר התנהגויות לא חברתיות שמגיעות לכדי פגיעה רצינית וחמורה באינטרס הציבורי.

בפס"ד ה"ט 30520-09-10 עו"ד לאה דורפמן ואח' נגד ערן ורד, הטילה כבוד השופטת רונית אלט פינצ'וק, צו למניעת הטרדה מאיימת נגד ערן ורד, שחלק מדרכי התבטאויותיו פסולות על פי ההחלטה, 'אינן ראויות' ואף בוגדות בחופש הביטוי.

באותו הדיון, דחה בית המשפט את טענותיו של עו"ד יהונתן קלינגר וקבע שיש לתת צו נגד מרשו, שיאסור עליו לבצע חלק מפעולותיו, אותן נאסר עליו להמשיך לבצע.

בדיון המשותף בערעורים הפליליים בש"פ  5934/05 ובש"פ  6238/05 (מדינת ישראל נ' שי מלכה) הסביר כבוד הנשיא, השופט אהרון ברק, כי:

"לא כל ביטוי הנופל לגדר היקפו של חופש הביטוי זוכה להגנתה של המדינה. ענין לנו באיזון (אופקי או אנכי) בין ערכים ואינטרסים מתנגשים. במסגרת איזון זה ניתן למשל להגביל את חופש הביטוי אם הפגיעה של הביטוי באינטרס הציבורי היא קשה, רצינית וחמורה, וקיימת הסתברות קרובה לוודאות כי מתן חופש לביטוי יביא לאותה פגיעה בכלל או בפרט."
הנשיא דאז, כבוד השופט אהרון ברק הדגיש בפסק דינו, שרק במקרי קיצון חריגים, בהם קיימת הסתברות קרובה לוודאות שהניצול לרעה של חופש הביטוי יפגע באינטרס הציבורי, יוגבל חופש הביטוי בצו שיפוטי.

הטלת האיסורים על ידי בית המשפט, נגד דעותיו של יהונתן קלינגר לימדו, כי אפילו בחופש שהנו ללא גבולות יש כאלו המוצאים את הדרך לנצלו לרעה ולבגוד במטרתו האמיתית של חופש הביטוי מנצלים לרעה את יסודות הדמוקרטיה, בכדי לפגוע באינטרס הציבורי ולמעשה במהות הדמוקרטיה עצמה.

נזכיר שהערך העליון ממנו צמח חופש הביטוי הוא: "החופש של היחיד להגשים את עצמו; חופש הביטוי הוא החופש של היחיד (ראו: בג"ץ 399/85 כהנא נ' הוועד המנהל של רשות השידור, פ"ד מא(3) 255, 272)."

בית המשפט באותו עניין עוד הסביר בקביעותיו על גבולות חופש הביטוי, כי: "חופש הביטוי וההפגנה ניתן בישראל לכל. הוא מהווה את "ציפור נפשה" של הדמוקרטיה (הנשיא ש' אגרנט בע"פ 255/68 מדינת ישראל נ' בן משה, פ"ד כב(2) 427, 435). יש לה "מקום של כבוד בהיכל זכויות היסוד של האדם" (בג"ץ 153/83 לוי נ' מפקד המחוז הדרומי של משטרת ישראל, פ"ד לח(2) 393, 398)"

הכותב הנו עורך דין ממשרד נועם קוריס ושות, עורכי דין
האמור אינו מהווה יעוץ משפטי
נ.ב.
לאחר כתיבת המאמר גילנו שהביקורת על ניצול לרעה של חופש הביטוי והתנהלות בלתי אתית של יהונתן קלינגר אינן דבר חדש.
מוזמנים לראות מה יש לעו"ד יאיר אולמרט לומר בנושא : כאן

יום שישי, 26 בנובמבר 2010

ניתוח פס"ד בתיק עו"ד לאה דורפמן נגד ערן ורד

האם יהונתן קלינגר מעודד ניצול לרעה של חופש הביטוי ?

ניתוח פס"ד בתיק עו"ד לאה דורפמן נגד ערן ורד בו דחה בית המשפט את עמדתו של יהונתן קלינגר ואסר על ערן ורד להטריד את קציני בית המשפט והצוות המנהלי מלמד על ניצול לרעה של חופש הביטוי על ידי המשיב.

חופש הביטוי משתרע על כל צורות הביטוי; הוא כולל בחובו ביטוי של דעות מקובלות ודעות חריגות; הוא משתרע על דעות שאוהבים לשמוע ועל דעות מרגיזות וסוטות. חופש הביטוי הוא החופש להביע דעת – כדברי השופט ברנן – "ללא מעצורים, ללא איסתניסטיות ופתוח לרווחה" "בפרשת New York Times v. Sullivan, 376 U.S. 254 (1964)).

אף על פי כן, במקרים חריגים, גם הלגיטימיות שנותן חופש הביטוי לשקר כאמור בבג"ץ 399/85 כהנא נ' הוועד המנהל של רשות השידור, פ"ד מא(3) 255, 272), לא מאפשר התנהגויות לא חברתיות שמגיעות לכדי פגיעה רצינית וחמורה באינטרס הציבורי.

בפס"ד ה"ט 30520-09-10 עו"ד לאה דורפמן ואח' נגד ערן ורד, הטילה כבוד השופטת רונית אלט פינצ'וק, צו למניעת הטרדה מאיימת נגד ערן ורד, שחלק מדרכי התבטאויותיו פסולות על פי ההחלטה, 'אינן ראויות' ואף בוגדות בחופש הביטוי.

באותו הדיון, דחה בית המשפט את טענותיו של עו"ד יהונתן קלינגר וקבע שיש לתת צו נגד מרשו, שיאסור עליו לבצע חלק מפעולותיו, אותן נאסר עליו להמשיך לבצע.

בדיון המשותף בערעורים הפליליים בש"פ  5934/05 ובש"פ  6238/05 (מדינת ישראל נ' שי מלכה) הסביר כבוד הנשיא, השופט אהרון ברק, כי:

 "לא כל ביטוי הנופל לגדר היקפו של חופש הביטוי זוכה להגנתה של המדינה. ענין לנו באיזון (אופקי או אנכי) בין ערכים ואינטרסים מתנגשים. במסגרת איזון זה ניתן למשל להגביל את חופש הביטוי אם הפגיעה של הביטוי באינטרס הציבורי היא קשה, רצינית וחמורה, וקיימת הסתברות קרובה לוודאות כי מתן חופש לביטוי יביא לאותה פגיעה בכלל או בפרט."

כבוד הנשיא ברק הדגיש בפסק דינו, שרק במקרי קיצון חריגים, בהם קיימת הסתברות קרובה לוודאות שהניצול לרעה של חופש הביטוי יפגע באינטרס הציבורי, יוגבל חופש הביטוי בצו שיפוטי.

הטלת האיסורים על ידי בית המשפט, נגד דעותיו של יהונתן קלינגר וחברו המטרידן לימדו, כי אפילו בחופש שהנו ללא גבולות יש כאלו המוצאים את הדרך לנצלו לרעה ולבגוד במטרתו האמיתית של חופש הביטוי.

נזכיר שהערך העליון ממנו צמח חופש הביטוי הוא: "החופש של היחיד להגשים את עצמו; חופש הביטוי הוא החופש של היחיד (ראו: בג"ץ 399/85 כהנא נ' הוועד המנהל של רשות השידור, פ"ד מא(3) 255, 272)."

בית המשפט באותו עניין עוד הסביר בקביעותיו על גבולות חופש הביטוי, כי: "חופש הביטוי וההפגנה ניתן בישראל לכל. הוא מהווה את "ציפור נפשה" של הדמוקרטיה (הנשיא ש' אגרנט בע"פ 255/68 מדינת ישראל נ' בן משה, פ"ד כב(2) 427, 435). יש לה "מקום של כבוד בהיכל זכויות היסוד של האדם" (בג"ץ 153/83 לוי נ' מפקד המחוז הדרומי של משטרת ישראל, פ"ד לח(2) 393, 398)"

הכותב הנו עורך דין ממשרד נועם קוריס ושות, עורכי דין
האמור אינו מהווה יעוץ משפטי

יום שישי, 19 בנובמבר 2010

בקשה לפסילת שופט - הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ

בפני: 
כבוד הנשיאה ד' ביניש

המערערת:
הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ
                                          

נ  ג  ד
                                                                                                    
המשיבים:
1. עזבון המנוח נור אלדין עדנאן ז"ל

2. עדנאן מוחמד עואד

3. כאמלה יוסף עואד

4. מוסא חיג'אזי

5. קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים

6. ח'ליל המאם
                                   
ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה
(השופט ש' ברלינר, סגן-נשיא) מיום 10.10.2010,
בת.א. 1384-03-09, שלא  לפסול  עצמו מלהמשיך
ולדון בעניינה של המערערת
                                   
בשם המערערת:              עו"ד אלישע אטיאס



ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ש' ברלינר, סגן-נשיא), מיום 10.10.2010 בת.א. 1384-03-09, שלא לפסול עצמו מלהמשיך ולדון בעניינה של המערערת.

1.      המשיבים הגישו תביעה לפיצויים בגין תאונת דרכים בה נפטר קטין, לאחר שהוחלט שלא להגיש כתב אישום נגד הנהג שנחשד כי פגע בקטין, מחוסר ראיות. המשיבים תבעו הן את הנהג החשוד והן את המערערת, אשר לפי הטענה ביטחה את רכבו במועד האירוע. כן צורפו קרנית ובעל הרכב הנחשד כפוגע. התיק נקבע להוכחות.

2.      במהלך דיון ההוכחות מיום 21.09.2010, בטרם נשמעו כל העדים ובטרם הוגשו הסיכומים, העמיד בית המשפט המלצה בפני הצדדים. בתום ההפסקה שנועדה להתייעצות סירבה המערערת לקבל את ההמלצה ועמדה על סיום ההוכחות והגשת סיכומים בתביעה לפני ההכרעה. באת-כח המערערת ציינה לפרוטוקול כי בית המשפט שנתן המלצתו "איים" שיטיל הוצאות אם לא תתקבל. לאחר שהסתיימו העדויות ונשמעו סיכומים בעל- פה, החליט בית המשפט כי הוכח בסבירות הנדרשת שהרכב מסוג טרנזיט בו נהג המשיב 4 הוא זה שפגע בקטין המנוח ולכן על המערערת, אשר ביטחה את רכבו, לשאת בנטל הפיצויים שיש לשלם לעיזבון הקטין המנוח. בית המשפט ציין כי במהלך הדיון העמיד את באת-כח המערערת על כך שעומד בפניה סיכון בעל משקל לכך שיקבע כי רכב הטרנזיט הוא שגרם למות הקטין בתאונה, תוך פתיחות מירבית לאפשרות שישתכנע אחרת, אולם הצעתו לא התקבלה. התיק נקבע להמשך בנוגע לשאלת רישיון הנהיגה והכיסוי הביטוחי של הנהג הפוגע, והמערערת חויבה בהוצאות.

3.      המערערת הגישה בקשה לפסילת בית המשפט מלהמשיך ולדון בתביעה נוכח המלצתו במהלך הדיון, שהיתה בה, כדבריה, משום גיבוש עמדה סופית היוצרת חשש ממשי למשוא פנים באופן המייתר את המשך המשפט. בית המשפט דחה את הבקשה. בהחלטה מיום 10.10.2010 כתב בית המשפט כי התרשם מן העדויות ששמע עד למתן ההמלצה כי הכף נוטה לחובת המערערת, ולכן ראה לנכון להעמיד את באת-כוחה על כך שהסיכון כי יקבעו ממצאים לחובת מרשתה הוא סיכון ממשי. אז הציע כי תנסה לקבל את הסכמת מרשתה להכרה באחריות כשלאחר מכן יפנה אל שאר בעלי הדין ויקבל את הסכמתם לכך שלא יוטלו הוצאות. בית המשפט הוסיף כי לאחר סירוב המערערת להמלצה, החלה באת-כוחה לטעון כלפי בית המשפט בנימה של התרסה ובצורה אגרסיבית, ולכן לא התאפק כנדרש והרים קולו יתר על המידה. השופט התנצל בפני באת-כח המערערת על כך. יחד עם זאת קבע כי פנייתו אל בעל דין במטרה להעמידו על סיכון כי ייקבעו דברים לחובתו, תוך ניסיון לקבל הסכמה לתוצאה מסוימת שלא היה בה כדי להכריע סופית באשר להטלת נטל הפיצויים, היא פניה לגיטימית, מקובלת, תוך פתיחות של בית המשפט להשתכנע אחרת. השופט הוסיף כי אפילו נאמרו דבריו בחריפות ובביקורתיות, אין בהם כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים כי לא היתה בו פתיחות לקבוע אחרת ממה שסבר על פני הדברים. לכן דחה את הבקשה ומכאן הערעור שלפניי.

4.      המערערת טוענת כי הקצבת עשר דקות בלבד כדי להתייעץ עם מרשתה בנוגע להמלצת בית המשפט היתה מעטה בנסיבות העניין. לאחר ההפסקה, נאלצה באת-כוחה לסרב להמלצה וביקשה כי יירשם שבית המשפט הפעיל עליה לחץ כבד להסכים עם עמדתו, שאחרת יטיל על מרשתה הוצאות כבדות וכן לציין את מועד העלאת ההמלצה. לטענתה, בית המשפט סירב לרשום את מרבית דבריה, צעק עליה, גער בה ולא איפשר לה להמשיך לטעון. המערערת מוסיפה כי לאחר שנשמעו כל העדים והצדדים סיכמו בעל-פה (למרות שבאת-כוחה ביקשה כי יוגשו סיכומים בכתב), הכתיב בית המשפט לפרוטוקול את המשפט לפיו העלה הצעה לבאת-כח המערערת, תוך פתיחות מירבית לאפשרות שישתכנע אחרת, אך הצעתו לא התקבלה. לטענת המערערת, כבר בשלב זה היה ברור כי בית המשפט גיבש את עמדתו, והראיה היא כי החליט בעניין האחריות לתאונה בדיוק כפי "הצעתו" המוקדמת. לדעת המערערת נסיבות האירוע אינן נופלות בגדר אמירה ביקורתית גרידא, אלא בגיבוש עמדה סופית בטרם שמיעת כל העדים ובטרם שמיעת הסיכומים, היוצרת חשש ממשי למשוא פנים. לטענתה, אין מדובר בהצעת פשרה מקובלת, אלא בהפעלת לחץ כבד על צד לקבלת את המלצת בית המשפט תוך איום בהשתת הוצאות אם ההצעה לא תתקבל. ההחלטה בעניין האחריות ניתנה מייד לאחר שהצדדים סיכמו בעל-פה ומכאן ניתן ללמוד, לדעתה, כי בית המשפט לא היה "פתוח" לאפשרות שישתכנע אחרת מכפי שפסק בפועל ובאופן מיידי לאחר מתן המלצתו. המערערת מוסיפה כי לא היה מקום לפסוק נגדה הוצאות בסכום כה גבוה, ובוודאי לא נגד קרנית שצורפה לתביעה על ידי התובע. נוכח התנהלות בית המשפט, אשר לדעתה, אינה מקובלת, סבורה המערערת כי לא תקבל את יומה באופן אובייקטיבי, ומבקשת לבטל את החלטתו של בית המשפט ולהורות על פסילתו מלהמשיך ולדון בתיק.

5.      דין הערעור להידחות. ככלל אין פסול שופט בשל הצעה להשגת פשרה, וכבר נפסק פעמים רבות כי עצם פעילותו של בית המשפט בנסיון להביא את הצדדים להסכם פשרה במשפט אזרחי איננו מהווה עילת פסלות (ע"א 5950/09 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' המרכז הרפואי לילדים-מרחב בילינסון (לא פורסם, 19.8.2009)). זאת, גם כאשר ההצעה מועלית בשלב פרשת ההוכחות (ע"א 7362/03 בן חיים נ' משה ניסים (לא פורסם, 31.10.2003)). יחד עם זאת, עילת פסלות תקום באותם המקרים בהם יש בהתערבות ומעורבות בית המשפט בהליך כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים. כך, למשל, כאשר שופט איים בהטלת הוצאות גבוהות או הפעיל לחץ מוגזם וחריג על בעל דין לקבל את הצעתו (יגאל מרזל דיני פסלות שופט 179 (2006)). במקרה דנן לא שוכנעתי כי המלצת בית המשפט חרגה מדברי שכנוע או הבעת דעה לכאורית, בהתאם לשלב בו נמצא ההליך, נראה כי מדובר בדברים שנאמרו לשם ייעול הדיון במסגרת ניסיונותיו של בית המשפט לסייע לצדדים להגיע לידי הסכמה וסיום המחלוקת, ומתוך רצון לחסוך בהוצאות ובזמן שיפוטי. לפיכך, דברים אלה אינם עולים כדי חשש ממשי למשוא פנים מצידו של בית המשפט (השווה: ע"א 2877/08 נ.מ.ס.ר. מסחר ושירותים בע"מ נ' מוסך איציק יהוד (1988) בע"מ (לא פורסם, 13.8.2008)). בהקשר זה, הערת בית המשפט בעניין גובה ההוצאות בהן עשויה לשאת המערערת אם לא תתקבל המלצתו, לא היו בגדר "איום", אלא הערכה לכאורית של גובה ההוצאות העשויות להיפסק בהליך בהיקף של התביעה הנדונה. מכל מקום, גובה ההוצאות שהושת בפועל אינו עילה לפסילת שופט.

6.      אשר לטענה בדבר התבטאות בית המשפט לאחר הסירוב לקבלת המלצתו. כבר נפסק לא אחת כי התבטאות שופט, בעל פה או בהחלטה, אפילו אינה מוצלחת, כשלעצמה, אינה מהווה עילה לפסילת שופט. יש לבדוק כל מקרה על פי נסיבותיו. שופט יפסל רק כאשר יוכח כי יש בהתבטאותו כלפי בעל דין משום גיבוש עמדה סופית היוצרת חשש ממשי למשוא פנים, באופן המייתר את המשך המשפט בפניו. עילת פסלות תתקיים רק אם חרגו דברי בית המשפט מדברי שכנוע או הבעת דעה לכאורית גרידא ועלו כדי דברים היוצרים חשש ממשי למשוא פנים מצדו של בית המשפט, עד כדי הפיכת ההליך ל"משחק מכור". במקרה דנן, כפי שכתב בית המשפט, המלצתו הועלתה כדי לאפשר חסכון בהוצאות ובזמן שיפוטי. בית המשפט התנצל בפני באת-כח המערערת על שלא התאפק כנדרש והרים קולו יתר על המידה, בנסיבות בהן טענה היא "בנימה של התרסה ובצורה אגרסיבית". נראה כי יפה עשה בית המשפט בכך שראה להתנצל, שכן הכלל הוא כי על בית המשפט לנהוג לעולם באיפוק ובריסון, וגם בהשמיעו הערות ביקורתיות עליו להביא בחשבון כיצד עלולה הביקורת להתפרש בעיני הנוגע בדבר, הניצב אותה שעה בפני בית המשפט. מאחר ופעל כאמור, ניתן היה, לדעתי, להסתפק בדברים אלה ולא לנסות ולהביא לפסילת השופט (ע"א 6225/08 פלוני נ' פלונית (לא פורסם, 28.10.2008)). מעבר לנדרש יוער כי איני רואה להידרש להשגות המערערת לגבי תוכן החלטות בית המשפט, לרבות בשאלת השתת ההוצאות, ואת אלה יש להפנות לערכאת הערעור המתאימה.

         על יסוד כל האמור, הערעור נדחה בלא צו להוצאות.

         ניתן היום, י' בכסלו התשע"א (17.11.2010).


     ה נ ש י א ה

בקשה לפסילת שופט בבית משפט לענייני משפחה

בפני: 
כבוד הנשיאה ד' ביניש

המערער:
פלוני
                                          

נ  ג  ד
                                                                                                    
המשיבה:
פלונית
                                   
ערעור על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה בטבריה (השופט א' זגורי) מיום 21.9.2010 בתמ"ש
23879-12-09 ובתיקים קשורים, שלא לפסול עצמו
מלהמשיך ולדון בעניינו של המערער
                                   
בשם המערער:                עו"ד עמראן ח'טיב




         ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בטבריה (השופט א' זגורי), מיום 21.9.2010 בתמ"ש 23879-12-09 ובתיקים קשורים, שלא לפסול עצמו מלהמשיך ולדון בעניינו של המערער.

1.      הצדדים הם בני זוג נשואים ולהם שלושה ילדים קטינים. בשנת 2008 עלו חיי הנישואין על שרטון והמערער עזב את הבית. התיקים בעניינם של הצדדים, הכוללים תביעות רכושיות הדדיות ותביעות בענייני הילדים, לרבות משמורת, הסדרי ראיה ומזונות, הועברו בחודש אוגוסט 2010 לידי המותב הנוכחי בשל היערכות מחדש של בתי המשפט לענייני משפחה במחוז.

2.      בא-כוחה של המשיבה, אשר ייצג אותה יחד עם עורכת דין נוספת, הותקף ביום 30.8.2010 בידי אלמונים סמוך למשרדו. לפיכך, ביקש לדחות את הדיון שהיה קבוע ליום 1.9.2010. בית המשפט נעתר לבקשה ודחה את הדיון בעניין בקשת המשיבה למתן צו מניעה נגד המערער במסגרת התביעה הרכושית ליום 7.9.2010. ביום 12.9.2010 הגיש בא-כח המשיבה בקשה להשתחרר מייצוג המשיבה. בבקשתו הודיע כי לפי ממצאי חקירת המשטרה את אירוע תקיפתו, החשודים היחידים במעשה הם המערער ובת-זוגו הנוכחית. בא-כח המשיבה טען כי חש שהוא מצוי בסיכון אישי ולפיכך אינו יכול להמשיך בייצוג. המשיבה הסכימה לבקשה. בית המשפט נעתר לבקשה באופן חלקי, תוך שהוא מבקש את תגובת המערער להבהרה שתגיש עורכת הדין של המשיבה בנוגע לצורך בדחיית ההליכים, אך המערער לא הגיב כאמור.

3.      ביום 14.9.2010 הופיע עורך-דין ממשרד בא-כח המערער בפני בית המשפט בדיון בתיק אחר. במהלך הדיון הודיע לו בית המשפט כי נתן החלטה בתיק המשמורת של בני הזוג ובמסגרתה נתבקשה עמדת הצדדים. לבקשת עורך-הדין הודפסה עבורו ההחלטה. אז הודיע עורך-הדין כי בכוונת משרדו להגיב לבקשה לשחרור מייצוג שהוגשה על ידי בא-כח המשיבה וכי המערער ובא-כוחו ינקטו בהליכים נגדו, לאור הטענות שהופנו בבקשה נגד המערער. בית המשפט ביקש לברר באילו הליכים מדובר אך לא נענה. יומיים לאחר מכן הגיש המערער בקשה לפסול את בית המשפט מלהמשיך ולדון בעניינו, לאור חשש של בא-כח המערער והמערער כי בית המשפט גיבש דעה קדומה כלפי המערער בהתחשב בטענות בא-כח המשיבה בבקשתו להשתחרר מייצוג. לאחר קבלת תגובת המשיבה ותשובת המערער החליט בית המשפט לדחות את הבקשה.

4.      בית המשפט קבע כי הטענה לפיה לא היה אמור להורות על שחרור בא-כח המשיבה מתפקידו לפני קבלת תגובת המערער כלל אינה רלוונטית לבקשת הפסלות. כן קבע כי במקרה דנן לא היתה מוקנית למערער כלל זכות תגובה, ואם סבור היה המערער כי ההחלטה שגויה, שומה היה עליו להשיג עליה בהליכי ערעור רגילים. בית המשפט הדגיש כי לא הביע דעה או התבטא באופן המעיד כי הוא מאמץ את טענות בא-כח המשיבה לפיהן המערער הוא העומד מאחורי התקיפה או מעורב בה - לא בהחלטה לשחרור מייצוג ולא באף שלב אחר - לרבות בדיון ביום 14.9.2010. בית המשפט הוסיף כי דבריו בדיון זה לא הובנו או הוצאו מהקשרם. בית המשפט הבהיר כי אפילו אמר את הדברים המיוחסים לו, הרי שלא גיבש דעה ואין לו כל דעה נגד המערער, דעתו אינה "נעולה" כנגד מי מהצדדים והוא יפסוק רק על פי עובדות המקרה בהתאם לדין, תוך גילוי יושר והגינות כלפי כל הצדדים. בית המשפט סבר כי גם אם היה עולה מדבריו בדיון מיום 14.9.2010 כי הוא סבור שהמערער מעורב בתקיפה, לא היה בכך משום עילת פסלות, שכן אין קשר בין האמור לבין ההליכים בהם עליו לפסוק. בית המשפט דחה את הבקשה והשית על המערער הוצאות. מכאן הערעור שלפניי.

5.      המערער שב וטוען בערעור כי בית המשפט גיבש דעה שלילית כלפיו באופן העלול לפגוע באובייקטיביות השיפוטית שלו, וזאת כל עוד מופנית אצבע מאשימה כלפיו בעניין תקיפת בא-כח המשיבה. לטענתו, בית המשפט לא התייחס לטענתו העיקרית של המערער לפיה בשיחה שקיים ביום 14.9.2010 עם עורך-דין ממשרד בא-כח המערער, שאל בית המשפט "אילו הליכים תנקטו?? המשטרה אמרה לו כך". ובתגובה לתשובת עורך הדין כי בא-כח המשיבה מטפל במספר רב של תיקים והוא אחד המובילים בארץ, אמר: "כן, הוא אחד המובילים בארץ, ולא קרה לו כלום לפני כן, ורק עכשיו הותקף זה, זה אומר משהו". המערער מוסיף כי רוב השאלות בהן יידרש בית המשפט לדון קשורות בשיקולי אמינות ומהימנות בעלי הדין והעדים, לרבות סוגית מועד הקרע שנתגלע בין בני הזוג. לאור העובדה שבית המשפט סבור שבא-כח המשיבה הינו עורך-דין מהמובילים והחשובים ביותר בארץ, לא יזכה המערער, לטענתו, למשפט צדק שכן גיבש דעה קדומה נגדו. המערער מוסיף שבא-כח המשיבה הגיב לבקשת הפסלות למרות שהשתחרר כבר מייצוג המשיבה. לדעתו, לא היה מקום שבית המשפט יתייחס לתגובה - המיותרת - ובוודאי שלא לזכות את המשיבה בהוצאות בסכום גבוה.

6.      דין הערעור להידחות. טענת המערער לפיה קמה עילה לפסילת בית המשפט בעיקר נוכח אמירותיו בעת הדיון מיום 14.9.2010 לא הוכחה. ראשית, התבטאויות אלו כלל לא הוכחו. בניגוד לטענת המערער, בית המשפט התייחס לתוכן השיחה בהחלטתו והוא כתב כי דבריו לא הובנו או הוצאו מהקשרם. אף אם אכן נאמרו הדברים כפי שטוען המערער, אזי אין בהם כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים אובייקטיבי כלפיו בניהול המשפט, שכן, הלכה היא כי התבטאות שופט, אפילו אינה מוצלחת, כשלעצמה, אינה מהווה עילה לפסילת שופט. יש לבדוק כל מקרה על פי נסיבותיו. רק במקרה קיצוני ביותר יפסל שופט בשל דברים שאמר בעת ניהול המשפט. זאת, כאשר יוכח כי יש בהתבטאות השופט כלפי בעל הדין כדי להעיד כי כבר גיבש עמדה נחרצת באשר לתוצאת ההליך (השווה: ע"א 3716/07 פלוני נ' פלוני (לא פורסם, 8.7.2007)); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 196 (2006)). במקרה דנן, מדובר בדברים שנאמרו בתום דיון בתיק אחר, וככל שנאמרו, לא היה בהם משום הבעת דעה לגבי ההליכים גופם שבין הצדדים ואין בהם כדי למנוע מבית המשפט להעריך את טיעוניו של המערער בהליכים לגופם. לא שוכנעתי כי יש בדברים אלו, אם וככל שנאמרו, באשר לבא-כוחה הקודם של המשיבה, משום גיבוש עמדה מוגמרת ומגובשת לגבי אמינותו ומהימנותו של המערער בתיקים הנדונים לפני בית המשפט. בית המשפט אף הבהיר בהחלטתו בהקשר זה כי לא גיבש כל דעה נגד המערער וכי יפסוק רק על פי עובדות המקרה ובהתאם לדין. בנסיבות אלו, לא ניתן לומר כי קם חשש ממשי למשוא פנים, המצדיק את פסילת בית המשפט מלהמשיך ולדון בעניינו.

7.      אשר לעובדה שבית המשפט לא ביקש את תגובת המערער בטרם נענה לבקשת בא-כח המשיבה להשתחרר מייצוג, הרי שמבלי להידרש לתוכן ההחלטה, אין בה כדי להקים עילת פסלות, והמערער יכול היה, אם חפץ בכך, להשיג עליה בדרכים הרגילות. אף עניין ההוצאות שנפסקו בבקשת הפסלות אינו מקים עילה לפסילת השופט (ע"א 2505/00 חברת קוביק בע"מ נ' מיקרוסופט קורפוריישן  (לא פורסם, 1.6.2000)).

8.      לבסוף אוסיף כי כבר נקבע בעבר שהרגישות והמתח המלווים את המשפט עשויים בנקל להוליד אצל בעל דין את התחושה כי השופט אינו מבין  אותו, אולי אף אינו אוהד אותו או אף מתנכל לו, ומכל מקום אינו צודק (ע"א 5094/07 פלוני נ' פלוני (לא פורסם, 30.12.2007)). במקרה דנן, יתכן שהנסיבות מצדיקות תחושה כאמור, ואפשר שבראייתו של המערער נוצר חשש כי החלטות בית המשפט והתבטאויותיו, ככל שנאמרו או הובנו, מצביעים על קיום משוא פנים כלפיו. עם זאת, שוכנעתי כי חשש זה אינו יוצא מכלל חשש סובייקטיבי גרידא שאינו מקים עילת פסלות (ע"א 3484/01 באן נ' באן (לא פורסם, 28.6.2001); ע"א 7857/04 צ'רטוק נ' וינקלר (לא פורסם, 7.12.2004); יגאל מרזל, לעיל, בעמוד 115). לפיכך, דין הערעור להידחות וההליכים יימשכו כסדרם.

           אשר על כן, הערעור נדחה.

         ניתן היום, י' בכסלו התשע"א (17.11.2010).



ה נ ש י א ה